השבוע קיבלתי שקית גויאבות מהעץ של אבא שלי. ככה הבנתי שהחורף בשיאו ושיום ההולדת שלי מתקרב. בתקופת קוביד שבה אי אפשר באמת לפגוש את ההורים, פייר התרגשתי. נהניתי להחזיק בשקית ולהסניף את ריח החורף שלהן, ראשי נודד אל קינוח טבעוני שלא מהעולם הזה.
הגויאבות הקטנות והיפות שקיבלתי גודלו במסירות בידיו המוכשרות של אבא שלי. השקית יקרת המציאות הושארה מחוץ לדלת שלי, בזמן שהייתי בעוד פגישה בזום בעבודה. "יש גויאבות" הוא מעדכן אותי בטלפון בהתרגשות שעה קודם, מייד כשהוא מזהה שעל העץ מצהיבים הפירות היפים ביותר. אמנם יש סגר, אבל אם יעצור אותו שוטר, הוא יגיד שהוא שליח של ירקות ויצביע על הארגז מהגינה. ככה זה אבא שלי, תמיד עסוק עד מעל הראש. אך לא סגר ולא עבודה ולא כתיבת ספר הפרפרים החדש (כן, אבא שלי הוא, בין השאר, איש הפרפרים הישראלי דובי בנימיני) יעצרו אותו. דבר לא יעמוד בדרכו מלנסוע שעה הלוך וחזור כדי להביא לי מהגויאבות שלו, כשהן בשיאן. זה תמיד מעורר בי גאווה והשתאות, כי אני מזהה בזה את תשוקת העשייה שמשותפת לשנינו. סגר או לא סגר, הוא לא צריך להחליף איתי מילה. שנינו יודעים שזאת אמירה של אהבה. כדי לא להפסיד אף אות בה, הכנתי קרם גויאבה פיליפיני.
משתייכים לעדת חובבי הגויאבה?
העולם מתחלק לאלו שאוהבים גויאבות ואלו שלא. אם אתם נמנים עם אלו שכן, כמוני, העונה הקצרה של הפרי הצהוב גורמת לכם פרץ אושר נוסטלגי. זמן קצר אחרי הנץ הקרמבו במרכולים, הוא מופיע. בזכות ריח החורף שלו אי אפשר להתעלם ממנו, למרות צורתו השגרתית. את הגויאבות הראשונות שלי קטפתי מעץ הדעת בחצר ביתה של סבתא שלי בחיפה. הייתי ילדה צעירה והגויאבות אדומות ופלאיות. מתישהו אסרו על הילדים לקטוף ממנו. אני חושדת שהטעם הנפלא בזכרון, כרוך בטעם החטא והעץ בעצם היה שייך לשכנים…
כך או אחרת, עד היום , כאשר אני רואה בסופר את הגויאבות הבשלות הראשונות של החורף, אני פשוט חייבת לקנות אותן. כמו טעמי זכרון אחרים, לרוב פרי אחד או שניים מספק את הצורך הנוסטלגי. במקרר נשארות לא מעט גויאבות ריחניות שמגיעות לשיאן מהר מאוד. אך מי אני שאפספס גויאבה?. על אחת כמה וכמה, כשמדובר על הגויאבות המושלמות שאבא שלי מגדל. אז מה עושים איתן, חוץ מריבת גויאבה, לעזאזל?
את המתכון הגאוני והמיוחד הזה של קינוח טבעוני גיליתי בזכות עוזרת הבית שלנו. זה מתכון פשוט ביותר, שמזכיר לגויאבה את מוצאה האקזוטי. בפיליפינים גדלות גויאבות קטנות וקשות בחצרות הבתים והמקומיים מבשלים אותן בחלב קוקוס מקומי וסוכר. צורת הבישול מרככת את הגויאבה אך משאירה את המרקם נגיס. שילוב המרכיבים מוציא את המיטב מהגויאבה. נותן כבוד לטעמה הטבעי ומייצר קינוח פשוט, קליל ולא יומרני. קינוח טבעוני שיענג עד מאוד את חובבי הפרי החורפי.
הגויאבה נחשבת לפרי בריא ביותר. היא עשירה ביותר בויטמין C וברזל, נוגדת זיהומים ופטריות, מפחיתה תסמיני גיל המעבר , משפרת את בריאות העור ומערכת החיסון. כדי להסמיך את הקרם הוספתי לו מעט זרעי צ'יה טחונים, שלא קיימים בגרסה הפיליפינית. הם תורמים עוד יותר לערך התזונתי. ממש פה חפרתי כבר על קסמי הצ'יה.
מצרכים
פחית קרם קוקוס
ארבע כפות מייפל טבעי (לגרסה ללא סוכרים אפשר להחליף באלולוז נוזלי)
רבע כפית מלח הימאליה ורוד (או מלח רגיל)
שבע שמונה גויאבות בינוניות, בשלות ומוצקות
חצי כפית תמצית וניל
שתי כפות זרעי צ׳יה טחונים במטחנת תבלינים (לא חובה- ראו הערה בסוף )
איך מכינים קינוח טבעוני קרם גויאבה פיליפיני ?
מניחים בסיר קטן קרם קוקוס, מייפל, מלח ווניל. מביאים לרתיחה ומבשלים כ- 15 דקות על אש קטנה- בינונית עד שיתחיל להסמיך. בנתיים שוטפים את הגויאבות היטב, מקלפים וחוצים לרוחב. באמצעות כפית מוציאים את הגרעינים. פורסים לטבעות או חותכים לקוביות. מרתיחים מים בסיר קטן נוסף וחולטים בהן את פרוסות /קוביות הגויאבות למשך חמש דקות. מוציאים בכף מחוררת ומניחים לדקה במסננת לניקוז נוזלים. מוסיפים את הגויאבה החלוטה לקרם הקוקוס הרותח ומבשלים יחד כחמש עד שבע דקות על אש בינונית. טוחנים שתי כפות זרעי ציה במטחנת תבלינים ובוחשים אותם לתוך הקרם. כשהתערובת אחידה מוזגים ממנה בכף לצלוחיות הגשה אישיות או לתבנית שטוחה. כשמצטנן מכסים בניילון נצמד ומעבירים למקרר לכמה שעות לפני שמגישים. נשמר מכוסה במקרר עד שלושה ימים.
הערות
- אפשר לא לטחון את זרעי הצ'יה אבל הקרם לא יהיה חלק והגרגירים בולטים במראה ובמרקם. אפשר לא להוסיף צ'יה ואז הקרם פחות סמיך (עדיין טעים).
- למידע נוסף על תחליפים וחומרי גלם לאפיה בריאה תציצו כאן
עדיין אין תגובות, תכתוב/י משהו?